פרשת שקלים על פי הקבלה 

בס"ד

פרשת שקלים בדרך בעל הסולם זצוק"ל

השבת שלפני ראש חודש אדר נקראת שבת שקלים, כיון שקוראים בה את הפרשה העוסקת בנתינת מחצית השקל, וכך כתוב :"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו, מחצית השקל בשקל הקודש. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".
רבי ברוך שלום אשלג זצ"ל הסביר את הפסוק בדרך עבודת ה' על פי חכמת הקבלה: "כי תישא את ראש" - בבחינת "שנהיה לראש ולא לזנב". זנב - נקרא כשאדם נמשך אחרי הכלל ואין לו דעה עצמית. כל התשוקות והכיסופים שיש לו בעבודת ה' בנויים לפי מה שהכלל מחליט. וזה נקרא בחינת דומם דקדושה. כמו שאנו רואים בדומם הגשמי שאין לו תנועה בפני עצמו, והכדורים הגדולים כדור הארץ והשמש והירח נעים באופן כללי, אך בפרטים אין תנועה - כך כאשר מדברים אודות עבודת ה': דומם נקרא שאדם אין לו חשבון, שאין לו ביקורת עצמית לראות מה שיעור אהבת החברים שיש לו, מה שיעור האמונה שיש לו, עד כמה הוא אחוז ודבוק בה' ית'. אין לו כל חשבונות. עיקר החשבונות שלו הם לפי מה שהכלל מכתיב לו. זאת אומרת, אם הוא מקיים תורה ומצוות מבחינה מעשית - מבחינתו "דיינו",  לא צריך יותר מזה. ולדעתו של זה - כל  עניין של להשפיע נחת רוח לה', דבקות ה' - זה שייך ליחידי סגולה. דעה כזו נקראת זנב.
ראש - זה כשלאדם יש מחשבה עצמאית, וזה נקרא "צומח דקדושה", יש לו ביקורת - אינו נמשך אחרי כולם, לא מעניין לו מכולם, ויש לו ביקורת עצמית, והוא מנהל את עניני עבודת ה'' שלו באופן פרטי, כמו הצומח בגשמיות שיש לו תנועה בפני עצמו. זה נקרא "כי תשא את ראש" - זאת אומרת בזמן שאדם רוצה להתרומם ולעלות ולהיות בבחינת "ראש", ולהגיע בסופו של דבר ל"פקודיהם" - כפי שלמדנו על פי הקבלה שתרי"ג המצוות מתחלקות לשתי רמות:
1) תרי"ג עיטין - תרי"ג עצות. כי בזמן שאדם עדיין לא נכנס בהיכל המלך, אזי הוא צריך עצות - איך להיכנס להיכל המלך, מהיכן לקבל אמונה, מהיכן לקבל אהבת חברים. כל מצווה ומצווה היא עצה מיוחדת לאדם בתחום אחר ובעניין אחר, לפיה  יוכל ללכת נגד הטבע שלו ולהתקרב לבורא.
2) ואחרי שאדם מתקן את עצמו ומזכך את עצמו - אזי כבר יש לו טבע שני של אהבת הזולת ואהבת ה' - אזי התרי"ג מצוות הופכים לתרי"ג פקודין - שבכל מצווה ומצווה מופקד אור התגלות אלוקות אחר. ואז הוא זוכה להיכנס בהיכל המלך, ולראות כיצד בכל מצווה ומצווה יש ענין התגלות ה' אחר לגמרי. כשאדם עושה קידושין זה אור התגלות אחד, כשאדם שומר שבת זה התגלות אחרת, וכשאדם מניח תפילין זה התגלות אחרת. וגם כל הפרטים שיש בכל מצווה ומצווה בפני עצמה - גם כן כל פרט נמשך משורש רוחני אחר. אז האדם באמת מגיע למטרת הבריאה שנקראת "להיטיב לנבראיו", שהיא התגלות אלוקות. זה פירוש הפסוק "כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם" - שיגיעו לבחינת תרי"ג פקודים.
"זה יתנו" - כדי שלא יהיה בהם נגף. אדם הולך בדרך עבודת ה' - והרצון לקבל שבו אינו מסכים, והרצון לקבל שבו מנסה לנגוף אותו, לעשות לו תקלות וכשלונות. ו"כל הגדול מחברו - יצרו גדול ממנו", אם כך מלחמתו יותר קשה  וקשייו יותר גדולים. וכדי שלא יהיה בהם נגף - "יתנו מחצית השקל בשקל הקודש". בענין "מחצית השקל" יש לבאר שני פירושים :
א) הפירוש הפשוט, כפי שאמרו חז"ל : "תפילה עושה מחצה" . ידוע שאין אור בלי כלי, האור והכלי אלה שני חצאים . הקב"ה נותן המילוי מצידו, מצד הרצון להיטיב לנבראיו, והאדם צריך לתת מצידו את המחצית השניה, שנקראת כלי, שהוא חסרון וכיסופים והשתוקקות לזה שהקב"ה יתן לו טבע שני של אהבת ה'. אתם צריכים לתת מחצית - חסרון. תתנו חסרון - אז ממילא הקב"ה יתן לכם מילוי. אם תתנו את החיסרון מצידכם בבחינת "תפילה עושה מחצה", אז כבר נגף לא יהיה. כי יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק, כלומר מלמעלה הקב"ה מתאווה ומשתוקק להשפיע את האור דהתגלות ה' למטה , זו מטרת הבריאה, אך אם אין כלים לתחתונים, למי ישפיע?  ובו ברגע שהתחתון נותן כלי מושלם, חסרון מושלם - אזי ישועת ה' כהרף עין, והכלי הזה מיד מתמלא. ובכדי שלא יהיה נגף, האדם צריך להשתדל לעבוד, וע"י העבודה מתרקם באדם חסרון, ואז זה נקרא מחצית, וממילא בתוך מחצית זו, הקב"ה נותן את המחצית שלו שהוא השפע. 
 ב) איך בעצם האדם מגיע ל"תפילה עושה מחצה" . איך יכול הוא להגיע לתפילה כזו מעומק הלב,שיגיד שאם הקב"ה לא יתן לו, או לא יקרב אותו - אז "טוב לי מותי מחיי"? האדם צריך ללכת בשני קווים : קו ימין וקו שמאל. קו ימין נקרא שהאדם כמו לא נמצא, אדם לא מסתכל על החסרונות שלו, אלא כל הזמן מתרכז במציאות ה', בגדלות ה', ברוממות ה' - זה נקרא קו ימין - שלימות. כשאדם מרוכז בבורא שהוא שלם - ממילא הוא ממשיך לעצמו שלימות, ושלימות זו מביאה שמחה. כלומר קו ימין מביא שמחה לאדם. ככל שהאדם משתלם יותר בגדלות ה', ורואה יותר את שפלות עצמו, ממילא הוא מבין שלא מגיע לו שום דבר, וכל מה שקיבל ממלא את לבו שמחה, שהרי הכל זה רווח נקי. הוא צריך לעשות חשבון - שיכול היה להיוולד כאדם רחוק לגמרי מתורה ומצוות, האם הוא יותר טוב מאדם אחר שנולד באיזשהו מקום, ואין לו שום שייכות  לתורה ומצוות? והנה, הקב"ה נתן לו את הזכות הזו, להיוולד בסביבה של תורה ומצוות, ולא סתם, אלא נתן לו הזכות לחשוב מחשבות בדבר ההתקרבות והדבקות לה'. מה עוד יכול האדם לבקש בחיים שלו? הדרך הזו של קו ימין נותנת לאדם שמחה גדולה.
קו שמאל נקרא חסרון - שאדם עושה ביקורת על עצמו, וצריך לעשות ביקורת יום יום שיראה עד כמה התקדם לעומת יום האתמול: האם אפשר לומר שהוא מתנהג כלפי הבורא כמו שצריך להתנהג כלפי הבורא? כמו שצריך לכבד את הבורא? אם אני אביך  - איה מוראי? איפה הפחד? אתה הולך ברחוב אתה מפחד ממישהו? אם אדון אני - איה כבודי? ואם אין מורא ולא כבוד זה סימן שאין פה לא אבא ולא אדון. כמו שאנו אומרים "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים - אם כבנים אם כעבדים". אם אב אני - איה מוראי? אם אדון אני - איה כבודי? זו הביקורת שאדם עושה. כשאדם עושה ביקורת הוא רואה שהמצב שחור, תכלית השפלות. כשאדם מסתכל בענין אהבת חברים - הוא רואה שעובר כל היום ובכלל לא חושב על החבר. אז קו השמאל עושה אצלו תפילה, עושה אצלו חסרון.
ולמעשה ב' הקוים, אחד מרבה ומפרה את השני: ככל שאדם ישתלם יותר בקו ימין אז כואב לו בקו שמאל,למה הוא אינו מתקדם - ראה מה אתה מפסיד, אתה צריך להידבק במלך כל כך גדול, ובמה אתה דבוק - בתאוות גשמיות? אזי ככל שקו ימין יותר גדול - קו שמאל, החסרון, יהיה יותר גדול. ככל שהחסרון יותר גדול - אז גם הקו ימין יהיה יותר גדול. כי אם אדם רואה את גודל שפלותו יותר ויותר - ממילא הוא אומר שלא מגיע לו, ויכול לשמוח יותר מכל אחיזה בקדושה. ואחד מגדיל את השני. האדם מגיע ל"מחצית השקל", היינו ל"תפילה עושה מחצה", ע"י שני הדברים הללו: כי כשאדם הולך בקו ימין ובקו שמאל, אז נבנה אצלו לאט לאט החסרון להתקרבות לה'.
וזה ענין מש"כ בהמשך: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", העשיר לא ירבה-  איזהו עשיר? - השמח בחלקו. שמח בחלקו, בא ע"י שמסתכל בגדלות ה', שהוא בחי' קו ימין. דהיינו: "העשיר לא ירבה" מדי, בקו ימין, עד כדי שלא יעשה שום ביקורת על עצמו. ומצד שני - "הדל לא ימעיט" - הדל מצד קו שמאל, שמסתכל חסרונות של עצמו - רואה שהוא בדלות ועניות ואין לו שום דבר - שהדל לא יעשה יותר מדי ביקורת, לא ימעט יותר מדי בחשיבות של עצמו, אלא זה צריך להיות חצי-חצי. לכן זה מוגדר מחצית השקל. כי העבודה מתחלקת לשני חצאים: העשיר לא ירבה יותר מחצי, והדל לא ימעיט ממחצית, לא ימעיט בחשיבות עצמו יותר מחצי. וע"י זה יכולים להגיע למחצית, בבחי' "תפילה עושה מחצה",  ולזכות לישועת ה'. אם האדם לא ילך בדרך של ימין ושמאל, אם העשיר כן ירבה והדל כן ימעיט, ויעשה יותר מדי ביקורת - אז יהיה נגף. הוא יתדרדר - הוא לא יוכל לעלות. רק אם ישמור שיהיה מחצית השקל - לא ימעיט ולא ירבה, אז יוכל להגיע לשלמות. "ירבה" - נקרא שהאדם עוסק בריבוי, בהגדלה, זה קו ימין - מגדיל את חשיבות הקדושה, מרבה את חשיבות הרוחניות. לעומת "ימעיט" - ממעט - מסתכל מה לא בסדר.
ואפשר גם לפרש זאת לגבי מה שאומרים- "משנכנס אדר - מרבים בשמחה" - מה זה מרבים? - קו ימין. משנכנס אדר - זהו הזמן ללכת  בצד ימין יותר מהרגילות, כי זה מביא לאדם שמחה.